האחיות המוסלמיות אסף רגב

האחיות המוסלמיות – על נשים ושינויים במזרח התיכון הגועש

מאמר מרתק של אסף רגב , מרצה בכיר בנושאי האסלאם והמזרח התיכון

במחצית אפריל 2012 התקיים ביקור רשמי של שר החוץ ושרת המשפטים הבלגיים במרוקו.

לשניים נקבעה פגישה מבעוד מועד עם ראש ממשלת מרוקו, מר עבד אל-אילה בנקיראן,

לדיון ביחסים שבין שתי המדינות. כבר בכניסה אל לשכתו של האחרון פנה הלה אל שר החוץ הבלגי

בזו הלשון: “אני דובר צרפתית רהוטה ומבין היטב שפה זו, לדעתי לא יהיה צורך במתורגמנית”,

בהתכוונו כמובן אל שרת המשפטים הבלגית. זאת ועוד, במהלך הפגישה בה נכחו השלושה,

לא הפנה המארח את מבטו אל האורחת, שלא לדבר על שיחה, לחיצת יד, או כל דרך תקשורת אחרת.

יש לומר ביושר כי אין אלו פניה של מרוקו היום, אך מאידך, תופעה זו אינה בגדר יוצא דופן

במדינה זו בימים אלו, בה שולטת ממשלה בעלת צביון אסלאמי בשיתוף עם מלך מרוקו, מוחמד השישי.

בזירה אחרת לחלוטין, הרשות הפלסטינית, פורסם במאי 2012 בכתב העת אלאסראא’,

היוצא לאור שש פעמים בכל שנה מטעם מוסד הפסיקה ההלכתית הפלסטיני בירושלים,

דאר אלאפתאא’ אלפלסטיניה, פסק הלכה (פתוא) תחת הכותרת “הסרת שיער בלייזר”.

הפניה הוצגה בצורת שאלה למופתי הכללי של הרשות הפלסטינית, השיח’ מוחמד אחמד חוסיין,

באלו המילים – “מה דינה של הסרת שיער באמצעות לייזר אצל נשים , תוך ידיעה שההליך

מבוצע במכונים המתמחים בכך ועל ידי נשים?”.

תשובתו של המופתי, היא הפתוא, התבססה על שלושה טיעונים מרכזיים, כדלקמן:

א. תכונה טובה היא על פי האסלאם להסיר שיער במקומות מסוימים, דוגמת בית שחי,

שפם וכמו כן גזיזת ציפורניים, זאת בהסתמך על חדית’ מפיו של הנביא מוחמד בעניין.

ב. לאישה מותר להסיר שיער מגופה כל עוד ערוותה לא נחשפת ברבים.

ג. במקרים מסוימים, בעיקר אלו הקשורים לקבלת טיפול ולרפואה, מותר לאישה לחשוף את

ערוותה לטובת הסרת שיער אך ורק בפני נשים

(ערווה של אישה בעיני אישה אחרת הינה כל אשר בין הטבור ומטה, עד הברך),

ורק כאשר אותן הנשים מתמחות ומוסמכות לביצוע מלאכה זו. ראוי לציין כי עיסוק בתחום מתקדם

ומודרני כגון הסרת שיער בלייזר אינו הסוגיה החדשנית היחידה המעסיקה את נשות האסלאם,

לא ברשות הפלסטינית ולא בכלל, ומתחת לרעלה קיים עולם שוקק ופעיל, הסותר בחלק מן המקרים

את החשיבה הדוגמטית והקשוחה בעניין זה.

ניתן לראות, אם כן, כי מצבן של נשות האסלאם, אשר מספרן כיום מוערך בכלמעלה משמונה מאות

מיליון! אינו אחיד וגם בתחום זה לא ניתן להכליל. בה בעת, נשות האסלאם, ובעיקר אלו הערביות,

דיירות המזרח התיכון, הינן כנייר לקמוס בתקופה זו. כוונתי היא שהשינויים התקופתיים מורגשים

קודם כל אצלן ומגיעים קודם כל אליהן, בעיקר בתחומי החברה, המשפחה, הכלכלה והדת.

בתחומים המדיניים, הפוליטיים והביטחוניים השינויים אפסיים על מינוריים.

תכליתו של חלקו השני של מאמר זה הינה להגיש לקוראות ולקוראים כמה סוגיות רוחב המאפיינות

את השיח של נשים ועליהן במציאות היום-יומית בתקופה זו, כמו גם מתן מספר דוגמאות

קונקרטיות במגוון תחומים. אציין כבר כאן כי התמונה העולה אינה מלבבת, ויש מקום לשינוי ולשיפור

במקומן ובמעמדן של נשים בחברות אלו (כמו גם בחברות שאינן ערביות-מוסלמיות…)

נשים שוות ככלי וכאמצעי, אך לא כמטרה – מצרים, סוף שנת 2010 – ראשית 2011,

המהומות כנגד המשטר בשיאן, נשים וגברים יחדיו ברחובות, בכיכרות ובכלי רכב, ללא מרחק,

גוף אל גוף, ביחד, למען מטרה אחת. תמו הדי המהומות האדירות, ומה קורה בזירה הפנים מצרית,

כפי שבא לידי ביטוי בהצעות חוק ובפרסומים בתקשורת – הפרדה בין גברים לנשים בתחבורה

ציבורית (הצעה של נשות האחים המוסלמים), קריאות להחמרה בענישה של נשים בעבור

ביצוע עברת הניאוף, אחת מן החמורות שבעברות על פי חוקי האסלאם, ודחיית בקשה של פרופ’ נואל

אלסעדאווי, מצריה, מגדולות הפמיניסטיות בעולם הערבי, להתקבל כחברה במועצה המנסחת את

החוקה החדשה במצרים. מיותר לציין כי במועצה מכובדת זו יש רק מכובדים, אך אין מכובדות.

דוגמאות מאותו מעגל נושאי ניתן למצוא גם בתוניס, שם גוברים הקולות להפריד מגדרית

בקמפוסים האקדמיים, וכן במרוקו – קריאות רבות מאוד לדיון חדש בדיני נישואים וגירושין,

הסרת הגבלות על גיל הנישואין המינימלי וכן על הפוליגמיה, שלא בטובת האישה.

פמיניסטיות יש, פמיניזם עדיין אין – רבים הם השופרות הפמיניסטיים בעולם אשר סביבנו,

אך מועט בו הפמיניזם המאורגן, המאוגד, התשתיתי. הפמיניסטיות הבולטות ביותר כיום הינן

נואל אלסעדאווי המצרית, אשר הוזכרה קודם לכן – רופאה ופסיכיאטרית, הפועלת רבות כנגד

מנהג מילת הנשים, המקובל בארצות האסלאם בצפון – מזרח אפריקה, וג’יהה חוידר הסעודית,

הפועלת למען התרת נהיגת נשים במדינתה ובחשיפה מחדלים שלטוניים פנים-מדינתיים

בתחום החינוך (בנים בנפרד מבנות בסעודיה) וכן עו”ד שירין עבאדי באיראן, שופטת בעברה

ו(רק) עו”ד כיום, זוכת פרס נובל לשלום בראשית העשור הקודם ולוחמת אמיצה למען זכויות נשים,

ילדים והקשר שבין אם לילדיה באיראן תחת שלטון ההלכה המוסלמית. בישראל, ניתן לציין את

ד”ר נסרין אבו אחמד, העוסקת במחקרים אודות גיל הנישואין של המוסלמיות בישראל וקוראת

להן להמתין, במידה, ולא למהר ולהתחתן ללא מיצוי יכולותיהן בתחומים השונים.

הצעות חוק דתיות הקשורות לנשים – מעבר לחקיקה המדינתית, או הצעות חוק העולות

במסגרת מוסדות המדינה באשר היא, בולט גם העיסוק בפסיקה הלכתית בענייני נשים.

ברוב המקרים הללו, גם אם האסלאם מרחיב את היריעה, עדיין נשמרת המסגרת ובתאי שטח מסוימים,

סעודיה למשל, אף הולכים צעד קדימה ושני צעדים לאחור. אביא לכך שתי דוגמאות:

א. תלמידת בי”ס מוסלמי בי-ם פונה (מחצית שנת 2012) אל אחד מפוסקי ההלכה בעיר,

ושואלת האם מותר לה לנסוע לחו”ל במסגרת משלחת בית-ספרית ללא מלווה שישגיח עליה.

התשובה הינה שהיא חייבת במלווה שכזה, ולא, אין ביכולתה לנסוע, נקודה.

ב. בסעודיה, מתיר החוק הדתי לנשים להיות משקיפות במועצה הדתית העליונה במדינה, אך

אוסר עליהן להצביע בהליך קבלת ההחלטות של פורום זה, מתיר להן ללון לבדן בבתי מלון בשטח

המדינה, אך בפיקוח משטרת המוסר הסעודית, וב – 2007 אף מונתה הדר’ נורה אלפאא’ז

כשרת החינוך הסעודית. טוב, רק שרת החינוך לנשים במדינה,

ותחת פיקוחו של שר החינוך הכללי הסעודי.

מאחורי הרעלה – האמנם?! – אחת מנקודות האור הבולטות הינה דווקא זו הסותרת את הלך

הרוח הרווח בקרב חלק גדול מן הציבור המערבי. אישה מוסלמית אינה חייבת לעטות רעלה על פניה,

שלא לדבר על בורקה. על פי הציווי הדתי, אישה יכולה לחשוף כפות רגליים, כפות ידיים ופנים!,

לא עיניים, ולהסתפק בחיג’אב, כיסוי השיער. לשם המחשה, אחת מן הגברות הראשונות באיראן,

עזאם סאדאת פארחי אחמדינג’אד, אשתו של, לא עוטה רעלה על פניה, אפילו לא עת היא מלווה את

בעלה בביקורים רשמיים. אם בארזות לא נפלה שלהבת, מה לא תצטרכנה לומר אזובות הקיר,

וטוב שכך. בעניין זה, הרעלה, ניקאב, המכסה את פני האישה עד קו עיניים, הינה עניין

חברתי – תרבותי, ולא דתי, ובד”כ תוצאה של חינוך להחמרה, גם בעניין זה, הגם שדת האסלאם אינה מחייבת.

הנשים הראשונות במזה”ת – התוכן כברן?! אסמה אלאסד (סוריה), ראניה אלעבדאללה (מצרים),

ללה סלמה (מרוקו) ונסיכות המפרציות השונות פועלות אף הן לקידום זכויות נשים במדינתן,

יחד עם כך שהן סופגות ביקורת לא קטנה מן הממסדים הדתיים בעבור לבושן הלא צנוע, להבנתו.

נשים ראשונות אלו מהוות דוגמא, איני בטוח שמופת, לפעילות פמיניסטית, בוודאי בהשוואה

לאלו אשר צוינו לעיל, שכן פעילות שכזו לא היתה כוס התה שלהן טרם נישאו לבעל המשרה הרמה,

אלא פועל יוצא של נישואין אלו. הקולות הביקורתיים בעולם הערבי מדברים על “פמיניסטיות של

ביגוד ואיפור” ולא על פעילות אמיתית ורצינית.

כפי שניתן לראות, ישנן נקודות אור במעלה הדרך, אך עבודה נוספת רבה עומדת מול פני

נשות האסלאם, ובימים של חזרה כמעט כללית אל האסלאם הדתי במדינות המזה”ת,

העבודה אף כפולה ומכופלת. אם לא לקדם זכויות ומעמד נשיים בעת הזו, יש לפחות לשמר

את הקיים ולא לסגת ממנו. לאור עיסוקי בתחום, ולמעט יוצאות מן הכלל, מסופקני שאכן כך יהיה.