אסף רגב מזרחן מביאים לו את הסעיף

מביאים את הסעיף – סעיף 4 המדובר

בהסכם השלום בין ישראל למצרים

דילמות והשלכות אפשריות

ב – 26 במרץ 1979 נחתם הסכם השלום בין מדינת ישראל לרפובליקה הערבית של מצרים.

ההסכם שנחתם, על בסיס הסכמי קמפ-דויד ב – 17 בספטמבר 1978, הינו קצר ותכליתי,

וכולל בסך הכל תשעה סעיפים ושלושה נספחים, כאשר רובו עוסק בסידורי ביטחון,

סימון הגבול ובהיותו יריית הפתיחה, במובן החיובי, לשלום כולל וצודק במזרח התיכון.

שלושים ושלוש שנים לאחר חתימת ההסכם,

הוא שוב נמצא תחת אלומת הזרקור.

העניין האקטואלי הינו בקשות של בכירים מצריים

בקרבתו של נשיאה הטרי יחסית של מצרים

(נבחר ביוני 2012), הדר' מוחמד אלמורסי,

לבחון מחדש את הסכם השלום בין שתי המדינות,

ובעיקר לעדכן את סעיף 4. מה תוכנו של סעיף 4 המדובר בפי כל? אם כן, סעיף זה עוסק בצורך לשמר

ביטחון הדדי בין ישראל למצרים, ובתוך כך להציב חיילים מטעם האו"מ בגבול המשותף וכן

ביכולתה של כל אחת משתי המדינות החתומות על הסכם השלום לבקש לבחון את סידורי הביטחון

הללו ואף לתקנם בהסכמה של שני הצדדים. הטיעון המרכזי, אם כי לא היחיד, של יועצי הנשיא המצרי

הינו הצורך להתאים הסכם הנמצא בעשור הרביעי לקיומו לאתגרי המציאות, בחזקת "מה שנחתם

לפני למעלה משלושים שנה, מן הראוי להתאימו להווה". כמתבונן מן הצד (הישראלי…)

לא חובה להסכים לבקשה כזו, אך חובה לחשוב עליה בהגיון, שכן ההסכם לא השתנה,

אך המציאות אותה הוא אמור לשקף השתנתה עד מאוד! בהקשר זה, לא ניתן להתעלם גם מן הדרישות

המוצדקות מצידה של ישראל לבער את הטרור האסלאמי בסיני, וכאן המצרים משיבים כפשוטו "יש כעת הרבה טרור,

אנו צריכים הרבה כוחות, כשהטרור יתמעט ויפחת, כך גם סדרי הגודל הצבאיים – שיטוריים".

ברצוני גם להציג בפני הקוראות והקוראים את המספרים ה(לא) יבשים באשר לסדר הכוחות המצוי באזור ההשקה לישראל.

ככלל, המוטו המוביל של סדרי הכוח הצבאי הינו "רחוק מהגבול עם ישראל ובעומק סיני – כוחות גדולים,

וככל שמתקרבים לקו הגבול עצמו – סד"כ הולך ופוחת". מורי ורבותי, זו הבעיה המרכזית של ישראל

היכן שמרוכז רוב-רובה של פעילות הטרור בסיני, שם תמצאו כוחות מצריים דלילים. מה זה בדיוק דלילים?

( אני מזכיר ששטחו של מדבר סיני הינו שישים אלף קמ"ר, בערך פי שלושה משטחה של מדינת ישראל),

דלילים זה עד 4 גדודים (בהסכם מדובר על עד 4000 חיילים) ובנוסף כוחות שיטור אזרחי,

תחנות התראה ואפשרות להצבת כוחות או"מ. זהו – עד 4000 איש בערך. ידוע לשני הצדדים כי זהו מספר נמוך,

ובעיקר סמלי. חבל שהמציאות לא עולה בקנה אחד עם הנתונים הללו.

סעיף 4 מעלה שתי נקודות חשובות מאוד, בפרט בימים הנוכחיים, ימים בהם פעילות הטרור האסלאמי בסיני שוקקת.

ראשית, אזכורו של רעיון בחינת סידורי הביטחון ההדדיים הוא אזכור חדש לרעיון ישן, הידוע לשני הצדדים ומוכר להם,

ולא מהווה הפתעה דרמטית. שנית, אין, או לפחות לא אמורה להיות, פתיחה חד צדדית של הסכם השלום.

מצרים יכולה לבקש, ישראל יכולה להסכים או לא. רק בהסכמה הדדית של שני הצדדים ,ישתנו סידורי הביטחון בסיני.

מכל האמור לעיל, עולות מספר דילמות:

א. האם מדובר בראשיתו של מדרון חלקלק? נכון שמצרים הרשמית מדברת על דיון מחדש בסעיף מסוים בהסכם,

אך במזרח התיכון כמו במזרח התיכון, הסכמים הם כר פורה מאוד לשינויים, מה עוד שגם בתקופת מובארכ (זוכרים?…)

zה האחרון לא בדיוק שימר ביטחון בסיסי בסיני אלא אם הומחש והוכך קשר ישיר לפגיעה באינטרסים מצריים.

היום מורסי מעוניין לדון בא', אולי מחר יחפוץ לדון ב – ב'. לדעתי, חייבים לפחות לנסות ולהבין מן המצרים מה הם בדיוק רוצים להשיג?

עד היכן ניתן למתוח בהסכמה את הקו, ובעיקר מה ניתן לעשות מאחורי הקלעים, באופן לא רשמי אך כן מחייב,

ולצמצם את פתיחת סעיפי ההסכם בפומבי. בימים אלו, מסופקני אם ניתן לקבל "מילה" בנושא זה.

ב. האם המדינות תכתבנה את המציאות, או זו האחרונה תכתיב את צעדי שתי המדינות?

שאלה פילוסופית זו קורמת עור וגידים בתקופה זו ממש. לפי שעה, נראה כי נשיא מצרים רוכב על גלי המציאות

בספק הסבר ספק תירוץ להציג את כוחו, באלצו את ישראל להסכים לתכתיבים מצריים, קרי לדון מחדש בסעיף בהסכם השלום.

כולי תקווה כי הוא יודע ומבין כי לכל אורך שנות הטרור האסלאמי, למעלה מ – 90% מן הפיגועים כוונו מול אינטרסים וגופים מוסלמיים

– הטרור בעיראק, לבנון, איראן, אינדונזיה, תימן, מצרים בשנות ה – 90', לוב ובעת הנוכחית גם מדבר סיני.

ג. מוטיב הזמן להכנסת הכוחות ולהוצאתם. זמן מערבי אינו זמן מזרח תיכוני.

שעה מזרח-תיכונית ארוכה בהרבה משעה מערבית. הממשל המצרי מעוניין למגר את הטרור בסיני, אך מהו לוח הזמנים?

האם יש שלבים? יעדים תלויי זמן, תכנון מול ביצוע? אולי ניסיון הסתייעות בגורמים זרים – ירדן, ישראל, ארה"ב.

חובתה של ישראל לפחות לדרוש זאת. אם אני בוחן את ההשלכות של הפיגוע מול השוטרים המצריים בסיני לפני מספר שבועות,

הרי שחלק ניכר מן הכוחות, שהוכנס אז, יצא, אך לא כל הכוחות יצאו, ויש לכך משמעות.

ד. פגיעה באינטרסים מצריים או ישראליים מצדו של הטרור – כאמור, גם למובארכ לא היה דחוף להילחם

בטרור בסיני עת זה כוון מול ישראל. היום המצב מסובך עוד יותר. אם בעבר הקרוב תשומת הלב והמשאבים המצריים

יכלו להיות מופנים לטפל במתרחש בסיני אך לא היה רצון, היום היכולת פחתה (תשומת הלב המצרית כיום הינה בשלושה

מעגלים – קהיר ואלכסנדריה, שאר מצרים ורק לבסוף פריפריית סיני) ולגבי הרצון…נו, לא הייתי מהמר על כך שהוא גדול יותר מעבר.

זאת ועוד, כתבתי באחד ממאמרי הקודמים כי לישראל ישנו פער מודיעיני עצום בסיני, מסיבות מובנות,

אל ברצוני להדגיש כי ישראל אינה לבדה. גם למצרים, בגלל שוליותו של מדבר סיני בעבר, יש פערים מודיעיניים

שנצברו והתעצמו עם השנים, ועל המשטר החדש להשלימם. לך תמצא מחט היכן שגרים חצי מיליון איש בטריטוריה

משולשת בגודלה מישראל, שבטית, חמולתית, שאינה מקבלת זרים ומוזרים ומיד שמה אליהם לב. גם למצרים עבודה רבה.

ישנן וודאי נקודות נוספות, אך רציתי להציג במאמר זה את העיקריות שבהן. לסיכום, למצרים ולישראל אינטרס משותף,

אך הראשונה רוצה יותר ויכולה פחות, ואילו השנייה יכולה יותר אך רוצה פחות. אז יותר או פחות טרור?

ימים יגידו, מה גם שבניית גדר הגבול אמורה להסתיים עד ינואר 2013, או אז יוחלש האיום הישיר בירי ובפיגועים,

אך יוגבר, לדעתי, האיום בירי תלול מסלול מעליה.

אסף רגב מזרחן

אנא הפיצו מאמר זה לזולתכם, תודה!

קידום אתרים לעסקים קידום אתרים לעסקים
השארת הודעה מהירה

לייעוץ ללא התחייבות מלא את הפרטים הבאים